חידושי רמב"ן על קידושין ט״ז

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על קידושין ט״ו ע״א חידושי רמב"ן על קידושין י״ז ע״א »

1 קידושין פתח ↗

וּבִשְׁטָר. מְנָלַן? אָמַר עוּלָּא: אָמַר קְרָא: ״אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ״ – הִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לְאַחֶרֶת, מָה אַחֶרֶת מִקַּנְיָא בִּשְׁטָר – אַף אָמָה הָעִבְרִיָּה מִקַּנְיָא בִּשְׁטָר.

2 קידושין פתח ↗

אֶלָּא, שִׁיחְרוּר – שְׁטָר לְמָה לִי? לֵימָא לֵיהּ בְּאַפֵּי תְרֵי: ״זִיל״, אִי נָמֵי בְּאַפֵּי בֵּי דִינָא: ״זִיל״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת עֶבֶד עִבְרִי גּוּפוֹ קָנוּי, וְהָרַב שֶׁמָּחַל עַל גִּרְעוֹנוֹ – אֵין גִּרְעוֹנוֹ מָחוּל.

2 בבא מציעא פתח ↗

חָצֵר אִיתְרַבַּאי מִשּׁוּם יָד וְלָא גָּרְעָה מִשְּׁלִיחוּת. גַּבֵּי גֵּט דְּחוֹב הוּא לָהּ: אֵין חָבִין לְאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו. גַּבֵּי מַתָּנָה דִּזְכוּת הוּא לוֹ: זָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. גּוּפָא. רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר הַמְּצִיאָה וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וּמַגִּיעָן. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בְּמַתָּנָה הֵיאַךְ? קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אַף עַל פִּי שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וְאֵין מַגִּיעָן. בָּעֵי רָבָא: זָרַק אַרְנָקִי בְּפֶתַח זֶה וְיָצָא בְּפֶתַח אַחֵר, מַהוּ? אֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ כְּמוּנָּח דָּמֵי, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רָבִינָא לְרָבָא: לָאו הַיְינוּ מַתְנִיתִין. רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר הַמְּצִיאָה, וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וּמַגִּיעָן, וּבָעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בְּמַתָּנָה הֵיאַךְ? וְקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: בְּמַתָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וְאֵין מַגִּיעָן. אֲמַר לֵיהּ, מִתְגַּלְגֵּל קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי מִתְגַּלְגֵּל דִּכְמוּנָּח דָּמֵי. מַתְנִי׳ מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּירְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן כְּתוּבָּה – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן. גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מְצִיאַת קָטָן לְאָבִיו – שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמּוֹצְאָהּ מְרִיצָהּ אֵצֶל אָבִיו, וְאֵינוֹ מְאַחֵר בְּיָדוֹ. לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל קָטָן לֵית לֵיהּ זְכִיָּיה לְנַפְשֵׁיהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא? וְהָתַנְיָא: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל – יְלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ – לֹא יְלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְלַקֵּט בְּנוֹ וְאִשְׁתּוֹ אַחֲרָיו. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָטָן אִית לֵיהּ זְכִיָּיה לְנַפְשֵׁיהּ, כִּי קָא מְלַקֵּט – לְנַפְשֵׁיהּ קָא מְלַקֵּט, וַאֲבוּהּ מִינֵּיהּ קָא זָכֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ קָטָן לֵית לֵיהּ זְכִיָּיה לְנַפְשֵׁיהּ, כִּי קָא מְלַקֵּט – לְאָבִיו קָא מְלַקֵּט, אֲבוּהּ עָשִׁיר הוּא, אַמַּאי אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ מְלַקֵּט אַחֲרָיו? שְׁמוּאֵל, טַעְמָא דְּתַנָּא דִּידַן קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי קָטָן אִית לֵיהּ זְכִיָּיה מִדְּאוֹרָיְיתָא? וְהָתְנַן: מְצִיאַת חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: גָּזֵל גָּמוּר מִדִּבְרֵיהֶן. נָפְקָא מִינַּהּ לְהוֹצִיאָהּ בְּדַיָּינִין. אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: עֲשָׂאוּהָ כְּמִי שֶׁהָלְכוּ בָּהּ נָמוֹשׁוֹת. דַּעֲנִיִּים גּוּפַיְיהוּ מַסְּחִי דַּעְתַּיְיהוּ. סָבְרִי: בְּרֵיהּ דְּהַיְאךְ מְלַקֵּטי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְאַבָּיֵי: וְכִי מוּתָּר לָאָדָם לְהַרְבִּיץ אֲרִי בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ עֲנִיִּים וְיִבְרְחוּ? אֶלָּא אָמַר רָבָא:

3 קידושין פתח ↗

מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר? שַׁיַּיר מִיתַת הָאָדוֹן. אִי מִשּׁוּם מִיתַת הָאָדוֹן, לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא נָמֵי בְּאִישׁ – לָא קָתָנֵי.

3 כתובות פתח ↗

מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: ״פִּתִּיתִי אֶת בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ — מְשַׁלֵּם בּוֹשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ, וְאֵין מְשַׁלֵּם קְנָס. הָאוֹמֵר: ״גָּנַבְתִּי״ — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן עַל פִּי עַצְמוֹ, וְאֵין מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. ״הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי״, אוֹ ״שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ — הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. ״הֵמִית שׁוֹרִי עַבְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ — אֵין מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁלֵּם יָתֵר עַל מַה שֶּׁהִזִּיק — אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. גְּמָ׳ וְלִיתְנֵי ״אָנַסְתִּי״! לָא מִבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִבַּעְיָא ״אָנַסְתִּי״, דְּלָא קָא פָּגֵים לַהּ, דִּמְשַׁלֵּם בּוֹשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ, אֲבָל ״פִּתִּיתִי״, דְּקָא פָּגֵים לַהּ, אֵימָא: לָא מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ — קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אַף בּוֹשֶׁת וּפְגָם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ — לֹא כׇּל הֵימֶנּוּ שֶׁיִּפְגּוֹם בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: נִיחָא לַהּ לְדִידַהּ, מַאי? דִּלְמָא לָא נִיחָא לֵיהּ לְאָבִיהָ. נִיחָא לֵיהּ לְאָבִיהָ, מַאי? דִּלְמָא לָא נִיחָא לְהוּ לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה. נִיחָא לְהוּ לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה, מַאי? אִי אֶפְשָׁר דְּלֵיכָּא חַד בִּמְדִינַת הַיָּם דְּלָא נִיחָא לֵיהּ. הָאוֹמֵר גָּנַבְתִּי מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְכוּ׳. אִיתְּמַר, פַּלְגָא נִיזְקָא, רַב פָּפָּא אָמַר: פַּלְגָא נִיזְקָא — מָמוֹנָא. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: פַּלְגָא נִיזְקָא — קְנָסָא. רַב פָּפָּא אָמַר פַּלְגָא נִיזְקָא מָמוֹנָא, קָסָבַר: סְתָם שְׁוָורִים לָאו בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי. וּבְדִין הוּא דִּמְשַׁלֵּם כּוּלֵּיהּ, וְרַחֲמָנָא הוּא דְּחָיֵיס עִלָּוֵיהּ, דְּאַכַּתִּי לָא אִיַּעַד תּוֹרָא. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר פַּלְגָא נִיזְקָא קְנָסָא, קָסָבַר: סְתָם שְׁוָורִים בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי. וּבְדִין הוּא דְּלָא לִישַׁלֵּם כְּלָל, וְרַחֲמָנָא הוּא דְּקַנְסֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּנִינְטְרֵיהּ לְתוֹרֵיהּ. סִימָן: הִיזִּיק, מָה, וְהֵמִית, כְּלָל. תְּנַן: הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִיזְקָא מָמוֹנָא, הַיְינוּ דְּשָׁיֵיךְ נִיזָּק בְּתַשְׁלוּמִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִיזְקָא קְנָסָא, הַשְׁתָּא דְּלָאו דִּידֵיהּ קָא שָׁקֵיל, בְּתַשְׁלוּמִין אִיתֵיהּ?! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִפְחַת נְבֵילָה. פְּחַת נְבֵילָה, תְּנֵינָא: תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק — מְלַמֵּד שֶׁהַבְּעָלִים מִטַּפְּלִין בַּנְּבֵילָה! חֲדָא בְּתָם וַחֲדָא בְּמוּעָד. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן תָּם: מִשּׁוּם דְּאַכַּתִּי לָא אִיַּעַד, אֲבָל מוּעָד דְּאִיַּעַד — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן מוּעָד: מִשּׁוּם דְּקָא מְשַׁלֵּם כּוּלֵּיהּ, אֲבָל תָּם — אֵימָא לָא. צְרִיכָא. תָּא שְׁמַע: מָה בֵּין תָּם לְמוּעָד, שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּיה. וְלָא קָתָנֵי שֶׁהַתָּם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. תְּנָא וְשַׁיַּיר: מַאי שַׁיֵּיר דְּהַאי שַׁיַּיר! שַׁיַּיר חֲצִי כוֹפֶר. אִי מִשּׁוּם חֲצִי כוֹפֶר — לָאו שִׁיּוּרָא הוּא,

3 בבא קמא פתח ↗

״בְּנֵי חוֹרִין וּבְנֵי בְרִית״. ״בְּנֵי חוֹרִין״ – לְמַעוֹטֵי עֲבָדִים, ״בְּנֵי בְרִית״ – לְמַעוֹטֵי גּוֹיִם. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן עֶבֶד – מִשּׁוּם דְּאֵין לוֹ חַיִיס, אֲבָל גּוֹי – דְּיֵשׁ לוֹ חַיִיס, אֵימָא לָא; וְאִי אַשְׁמְעִינַן גּוֹי – מִשּׁוּם דְּלָא שָׁיֵיךְ בְּמִצְוֹת, אֲבָל עֶבֶד – דְּשָׁיֵיךְ בְּמִצְוֹת, אֵימָא לָא; צְרִיכָא. וְהַנָּשִׁים בִּכְלַל הַנֶּזֶק. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר קְרָא: ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכׇּל חַטֹּאת״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה. דְּבֵי רַבִּי אֶלְעָזָר תָּנָא: ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל דִּינִין שֶׁבַּתּוֹרָה. דְּבֵי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי תָּנָא, אָמַר קְרָא: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וּצְרִיכִי; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא – הָתָם הוּא דְּחָס רַחֲמָנָא עֲלַהּ, כִּי הֵיכִי דְּתֶהְוֵי לַהּ כַּפָּרָה; אֲבָל דִּינִין – אִישׁ, דְּבַר מַשָּׂא וּמַתָּן – אִין, אִשָּׁה – לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן דִּינִין – כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי לַהּ חַיּוּתָא; אֲבָל כַּפָּרָה – אִישׁ, דְּבַר מִצְוָה – אִין; אִשָּׁה, דְּלָאו בַּת מִצְוָה – לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי – הָכָא מִשּׁוּם כַּפָּרָה, וְהָכָא מִשּׁוּם חַיּוּתָא; אֲבָל לְעִנְיַן קְטָלָא – אִישׁ, דְּבַר מִצְוָה – לְשַׁלֵּם כּוֹפֶר; אִשָּׁה – לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן כּוֹפֶר – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אִיבּוּד נְשָׁמָה; אֲבָל הָנֵי תַּרְתֵּי, דְּלֵיכָּא אִיבּוּד נְשָׁמָה – אֵימָא לָא; צְרִיכָא. הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין. אִתְּמַר: פַּלְגָא נִזְקָא – רַב פָּפָּא אָמַר: מָמוֹנָא, רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: קְנָסָא. רַב פָּפָּא אָמַר מָמוֹנָא – קָסָבַר: סְתָם שְׁווֹרִים לָאו בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי, וּבְדִין הוּא דְּבָעֵי לְשַׁלּוֹמֵי כּוּלֵּיהּ; וְרַחֲמָנָא הוּא דְּחָס עֲלֵיהּ, דְּאַכַּתִּי לָא אִיַּיעַד תּוֹרֵיהּ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר קְנָסָא – קָסָבַר: סְתָם שְׁווֹרִים בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי, וּבְדִין הוּא דְּלָא לְשַׁלֵּם כְּלָל; וְרַחֲמָנָא הוּא דְּקַנְסֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלִנְטְרֵיהּ לְתוֹרֵיהּ. תְּנַן: הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִזְקָא מָמוֹנָא – הַיְינוּ דְּשָׁיֵיךְ נִיזָּק בְּתַשְׁלוּמִין; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִזְקָא קְנָסָא – הַשְׁתָּא דְּלָאו דִּידֵיהּ שָׁקֵיל, בְּתַשְׁלוּמִין אִיתֵיהּ?! לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת נְבֵילָה. פְּחַת נְבֵילָה – הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא: ״תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק״ – מְלַמֵּד שֶׁהַבְּעָלִים מִטַּפְּלִין בִּנְבֵילָה! חֲדָא בְּתָם, וַחֲדָא בְּמוּעָד. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן תָּם – מִשּׁוּם דְּאַכַּתִּי לָא אִיַּיעַד, אֲבָל מוּעָד אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מוּעָד – מִשּׁוּם דְּקָא מְשַׁלֵּם כּוּלֵּיהּ, אֲבָל תָּם אֵימָא לָא; צְרִיכָא. תָּא שְׁמַע: מָה בֵּין תָּם לְמוּעָד? שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק – מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם – מִן הָעֲלִיָּיה. וְאִם אִיתָא, לִיתְנֵי נָמֵי הָא – תָּם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, מוּעָד מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ! תְּנָא וְשַׁיַּיר. מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר? שַׁיַּיר חֲצִי כוֹפֶר. אִי מִשּׁוּם חֲצִי כוֹפֶר – לָאו שִׁיּוּרָא הוּא; הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר: תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי כוֹפֶר. תָּא שְׁמַע:

4 קידושין פתח ↗

מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַרְבָּעָה מַעֲנִיקִים לָהֶם, שְׁלֹשָׁה בָּאִישׁ, וּשְׁלֹשָׁה בָּאִשָּׁה. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר אַרְבָּעָה בְּאֶחָד, לְפִי שֶׁאֵין סִימָנִים בָּאִישׁ, וְאֵין רְצִיעָה בָּאִשָּׁה.

5 קידושין פתח ↗

וְהָא רֵישׁ לָקִישׁ קַל וָחוֹמֶר אָמַר! קַל וָחוֹמֶר פְּרִיכָא הוּא, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְסִימָנִין – שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הַגּוּף, תֹּאמַר בְּמִיתַת אָב – שֶׁכֵּן לֹא נִשְׁתַּנָּה הַגּוּף.

6 קידושין פתח ↗

תָּנֵי חֲדָא: עֶנֶק עֶבֶד עִבְרִי – לְעַצְמוֹ, וְעֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה – לְעַצְמָהּ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: עֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה וּמְצִיאָתָהּ – לְאָבִיהָ, וְאֵין לְרַבָּה אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָה בִּלְבָד.

1 הקיש הכתוב לאחרת. אי קשיא ונימא נמי ומה זו נקנית בכסף אף אחרת נקני' בכסף קיחה ואין כסף למה לי ואיכא למימר א"כ נימא מה זו יוצאה בכסף אף אחרת תצא ואם אינה יוצאה מיעטה רחמנא אף לענין קנינה ואין ללמוד זו מזו ואי קשיא תינח אמה העבריה ועבד עברי שמכרוהו ב"ד דאיתקש דנקנין בשטר מוכר עצמו מנא לן למאן דלא יליף שכיר שכיר לא קשה דהא לא קים לן מלתא דלא אשכחן מאן דלא דריש שכיר שכיר ומעיקרא כי אקשי מחד תנאי דהנך דלעיל אקשי והשתא אסיק דכלהו דרשי שכיר שכיר והא דאקשינן שטר הוה ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל ולא אמר שכן קונה בבת ישראל דהוה ליה אישות והכנסה מאישות והכנסה משום דשטר קדושין קונהו כותבו לפיכך רבו אותן מגט שהמקנה כותבו דומיא דשטר אמה העבריה שהאב כותבו וה"ק מסתברא שטר כיוצא בזה הוה ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל:

2 זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. י"מ דהכי קאמר עבד עברי גופו קנוי לגבי הרב שמחל על גרעונו שאינו מחול אבל לא שיהא גופו קנוי למילי אחרינא שהרי אין ידו כיד רבו במציאה ובעירוב ופדיון מעשר כדאיתא במציעא דף י"ב ע"א ותימא הוא היכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יוצא במחילה בלא שטר שאפילו כנעני צריך טבילה ואם קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין. אבל לכן נ"ל דכיון דשני קנינין הן בעבדות אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו ואחד קנין אסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופטרו ממקצת מצות וקנין הגוף הזה הוא נפקע ע"י גט חירות ואינו נפקא נפקע בדבור דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו וממנו הוא למד לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין אסור שהרי מתירו בשפחה כנענית ואין קנין איסור נפקא נפקע בלא גט בין באישות בין בעבדות הילכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא הוה ליה כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור וכן קנין הגוף שאמור בפ' השולח על זה הדרך הוא ופירשתי שם. וראיתי להראב"ד ז"ל במסכת גיטין שהעמיק בדרכים הללו ולא עלו בידו כהוגן בקנין, ואין להאריך:

3 אי משום מיתת האדון לאו שיורא הוא. פי' דחויי מדחי ליה מהא משום דניחא לן בכל מקום לדחוקי מתני' ומתנייתא טפי מלמימ' דשייר מידי כי ההיא דאמרינן בכתובו' דף מ"א ע"א ובפ"ק דב"ק דט"ו ע"א אי משו' חצי כופר לאו שיורא הוא הא מנ' ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר אלמא דחקינן ומוקמינן מתני' אליבא דיחידאה ולא אמרינן שיורי שיירי וכן בפרק בתרא דסוכה דף נ"ד ע"ב אי משום ערב הפסח לאו שיודא הוא הא מנ' ר' יהודה היא והאי תנא סבר לה כותי' בחדא ופליג עלה בחדא וכן במסכ' נזיר בפ' ג' מינין נזיר דף ל"ח ע"ב. ומגיהי ספרים הגיהו במסכת כתובות ובבבא קמא ואידך ומפרשי לה דקשה למאן דאמר פלגא ניזקא ממונא מאי שייר דשייר חצי כופר ואין צורך לכך דהא שייר חצי דמי עבד בתם פטור ומועד חייב ומיהו אע"ג דדחינן בעלמא לאו שיורא הוא לא קשה דהא פלגא ניזקא קנסא לא מפריך משום ההוא דחויא אלא בשמעתין היינו טעמא דמדחי ר"ל במאי דדחיה לאו שיורא הוא משום דאית ליה פירוקא דעדיפא מיניה וי"ל שאין זו דומה לשאר אלו דודאי מיתת אדון לאו שיורא הוא כלל ולא לדחות אמרו אלא בטענת ברי:

4 הא דתניא ר' שמעון אומר ארבעה מעניקין להם שלשה באיש ושלשה באשה. פי' רש"י ז"ל דקס"ד שלשה באיש שהם יוצא בשש וביובל ונרצע שיוצא במיתת האדון ושלשה באשה שנים ויובל וסימנין וא"ת היינו ת"ק ואיכא למימר פרושי קא מפרש ללמד שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה. ומיהו קשה לן היכי קס"ד לתרוצי ואין אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן הא איכא ארבעה באשה שנים ויובל ומיתת האדון וסימנין ואי ס"ד שאין אשה קונה את עצמה במיתת אדון כי אמרינן לקמן הכי נמי מסתברא הוה לן למימר דע"כ כך הוא ועוד דהוה לן לפרושי ואם איתא משכחת לה באשה ד' שהרי אמה קונה את עצמה במיתת אדון וכו' דכיון דמעיקרא קס"ד שאינו קונה ועכשיו אנו אומרים שקונה היה לו לפרש ולא לסתום. ויש לדחות ולפרש דמעיקרא קס"ד שלשה באיש שנים ויובל בין של רציעה בין שאינו של רציעה ומיתת אדון ושלשה שבאשה שנים ומיתת אדון וסימנין ואלו יובל כיון דלית בה יובל של רציעה לא קתני ולבסוף נמי אמרינן ה"נ מסתברא דמית' אדון לא קתני דאי קתני לי' ד' באשה משכחת לה שהרי מ"מ יובל נוהג בה. קשיא לי,לרב ששת אמאי לא אקשי מרישא דקתני מיתת אדון והויא תיובתיה דר"ל לגמרי ואי גמרא אותבינהו תרוייהו ה"א אורחא דתלמודא הוא אלא השתא דרב ששת אקשי מסיפא ושתיק ליה קשיא אמאי לא אקשי מרישא דאסיקנא תיובתה איכא למימר ברייתא אחריתי היא והא לא שמיעא ליה:

5 ק"ו פריכא הוא מה לסימנין שכן נשתנה הגוף. ק"ל אכתי איתיה לק"ו ומה סימנין שאין מוציאים מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף מוציאין מרשות אדון וכו' דהא ק"ו לאו מסימנין אמיתת אדון הוא עקרו אלא מאב לאדון ואפשר דהכי קאמר סימנין שמוציאין מרשות אדון מפני שנשתנה הגוף הוא ואיהו קטנה זבן נערה לא זבן ואיהו נמי קטנה זבן ליה ולא נערה שאין מכירה זו עולמית שהרי מ"מ סופה לצאת מרשו' שניהם בבגרותיה הלכך לא מכרה אלא בעודה כמות שהיא היו' אבל מיתת אב שלא נשתנה הגוף לא ומרשות אב אינה יוצאה בסימנין דאב ממילא הוא זוכה ואין שינוי גופה מוציאה מזכותו הראשון שזכתה לו תורה ומצאתי בפר"ח שפירש כן נשתנה הגוף מקטנות לנערות ולפיכ' יוצאה דאמרינן קטנה מכר ולא נערה אבל במיתת אב הגוף במקומה עומד שהרי קטנה היא עדיין ע"כ. והא דאמרינן בריש פרקין ומה סימנין וכו' משום דבבגרות נמי נשתנה הגוף כדתנן בפרק יוצא דופן נדה דף מ"ז ע"א צמל כיון דבגרה וכו' איזהו סימנה משיעלה הקמט תחת הדד ושאר הסימנין השנוין שם. ואכתי לא ניחא לן דהא שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון ואיכא למימר דפרכינן התם מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי וא"ת סימנין יוכיחו ותהדר דינא ותיתי במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן מוציאין בעבדות תאמר במיתת אב שלא מצינו שמוציא בעבדות ואע"ג דהיא גופה בעי' למילף כל כמה דלא גמרינן לה פרכה היא כך מצאתיה בתוספות. ונ"ל בקושיא ראשונה דק"ו דריש לקיש ממיתה לסימנין פירכא הוא ודאי ואי קאמר ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף הוה ק"ו מאב לאדון כלו' ומה במקום שאין אב מוציא אדון מוציא מקום שאב מוציא אינו דין שאדון מוציא ולזה הק"ו אין דין מיתה להוציא אלא במיתה דנפשיה כגון מיתת אב מרשות אב ומיתת אדון מרשות אדון אבל מיתת אב מרשות אדון לא:

6 ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. איכא למידק קש' הא לרבא דאמר בפרק שנים אוחזין בבא מציעא דף י"ב ע"ב במגביה מציאה עם מלאכת פירוש כי אמרי' מציא' עבדו ושפחתו הא"ש במגביה עם מלאכתו שכיון שהו' עוסק במלאכתו של בעה"ב ואינו בטל ממנה מלאכה שניה שלו היא אבל בבטל ממנה כלל של בעל הבית היא והיאך אמרו כאן אין לרבה אלא שכר בטלה לבד שאלו נתבטל' דאדון בעי למהוי. איכא למימר רבא מוסיף התם ומודה אדרבי יוחנן דאמר בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת הרי אלו שלו אלא שרבא הוסיף ואמר אף בכל עבד נמי משכחת לה במגביה עם מלאכתו וברית' זו לרבי יוחנן ורבא בנוקב מרגליות וכיוצא בה ומיהו לרב פפא ניחא טפי דאמר כי אמרינן מציאתו לבעל הבית כגון שכרו ללקט מציאות ואי לאו הכי הרי אלו שלו ומשמע נמי דהלכתא כותיה, וכן פסק שם ר"ח ז"ל:

2 גיטין פתח ↗

כִּי סְלֵיק רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, אֲמַר לְהַאי שְׁמַעְתָּא דְרַב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ: אָמַר רַב הָכִי? וְהוּא – לָא אָמַר הָכִי?! וְהָאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר!

3 נזיר פתח ↗

אִי מִשּׁוּם הַאי — לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, כִּי קָתָנֵי מִידֵּי דְּלָא אִיתֵיהּ בְּדוּכְתָּא אַחֲרִיתִי, ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ אִיתֵיהּ בִּנְדָרִים.

3 סוכה פתח ↗

הָא אוֹקֵימְנָא דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה! וְדִלְמָא הַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּווֹתֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

5 נדה פתח ↗

אֵיזֶהוּ סִימָנִין? רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּעֲלֶה הַקֶּמֶט תַּחַת הַדַּד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּטּוּ הַדַּדִּים. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מִשֶּׁתַּשְׁחִיר הַפִּיטּוֹמֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹתֵן יָדוֹ עַל הָעוֹקֶץ, וְהוּא שׁוֹקֵעַ וְשׁוֹהֶא לַחֲזוֹר.

6 בבא מציעא פתח ↗

רָבָא אָמַר: בְּמַגְבִּיהַּ מְצִיאָה עִם מְלַאכְתּוֹ עָסְקִינַן.

« חידושי רמב"ן על קידושין ט״ו ע״א חידושי רמב"ן על קידושין י״ז ע״א »